Beit Yosef Choshen Mishpat 65 – בית יוסף חושן משפט סה‏ – Tur

טור

פירוש

(א) {א} המוצא שטר אצלו ואינו יודע מה טיבו אם המלוה הפקידו או הלוה או אם הפקידוהו בידו בתורת שלישות ומקצתו פרוע יהא מונח עד שיבא אליהו:
{ב} ואם שטר משכונא נמצא בידו ואינו יודע מה טיבו כתב א״א הרא״ש ז״ל אף על פי שבעל המשכונא מוחזק בקרקע אינו מועיל לו כלום לשום טענה לא לומר לקוחה היא בידי ולא לומר ממושכנת היא בידי בכך וכך כיון שידוע שבתורת משכונא באה לידו והורעה כח המשכונא כיון שנמצא ביד שליש ואינו יודע כמה נפרע ממנו וקרקע בחזקת בעליה עומדת והוי כמלוה על פה ויהא השטר מונח עד שיבא אליהו ותחזור הקרקע לבעליה:
{ג} ואם טעה זה שמצא השטר ונתנו לאותו שהוא כתוב על שמו כתב א״א הרא״ש ז״ל בתשובה לא יפה עשה זה שמצאו שנתנו לזה שעבר על דברי חכמים ואם היה זה שהשטר עתה בידו מכחיש דברי אותו שנתנו לו היה יכל לגבות בו ואם הוא מודה לו שנתנו לידו צריך להחזירו לו ויהא מונח עד שיבא אליהו: (ב) {ד} וכן יורשי הנפקד לא יחזירו שום שטר שנמצא ברשות אביהם אא״כ יודעין מה טיבו: (ג) {ה}
{ו} וכתב א״א הרא״ש ז״ל ראיתי מפרשים שאפילו שניהן רוצים לא יוציאם מתחת ידו אלא קרוע דחיישינן לקנוניא ולא מסתבר דלא חיישינן לקנוניא ולשמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי אלא בשטר שנפל דאיתרע דאיכא למימר משום דהוה ביה ריעותא לא נזהר בשמירתו אבל שטר המופקד לא אתייליד ביה ריעותא אלא שאין הנפקד זכור מכח מי בא לידו ואם שניהם רוצים יעשו כמאמרם פי׳ אם יתפשרו ביניהן שיאמין האחד לחבירו בשבועה כי המלוה יכול להשביע ללוה שהוא פרוע כולו או מקצתו והלוה יכול להשביעו למלוה שלא נפרע אף על פי שיש בו נאמנות לפיכך כל זמן שלא נתפשרו יהא מונה ע״כ: (ד) {ז} ואם יטענו היורשין על שטר שמוצאין ברשות אביהן שאביהן הלוה עליו מעות להמלוה אף על פי שאינו יכול לגבותו מהלוה בלא כתיבה ובלא מסירה מ״מ לקחו בשביל משכון טענתם טענה אבל אנן לא טענינן להו כיון שאין להם כתיבה ומסירה: (ו) {ח} המוצא שטר חוב אפילו אין בו אחריות ולוה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה דחיישינן לפרעון ולקנוניא וכתב בעל התרומות ואפילו אמר הלוה או המלוה נקב יש בצד אות פלוני לא יחזיר לא לזה ולא לזה שהרי נשתהא ביד המלוה וידע בו הסימן ואפשר שנפל מיד הלוה והוא פרוע וגם הלוה שכותב שטרו אף על פי שאין מלוה עמו עומד בזה הסימן בעודו בידו ואפשר שנפל מיד המלוה ואף על פי שאין בו אחריות קיי״ל אחריות טעות סופר הוא לפיכך אם פירש בו בהדיא שאינו חייב באחריות וחייב מודה יחזיר. (ז) או שיש ללוה בני חורין שמספיקין לשיעבוד החוב יחזיר וכן אם נמצא ביום שנכתב וחייב מודה יחזיר אבל אם לא החייב מודה אף על פי שזמנו הוא בו ביום לא יחזיר דחיישינן לפריעה אפילו ביומיה וכתב הרמ״ה שמעינן מיניח דאפילו בקובע זמן לחבירו אי נפל שטרא ואישתכח בגו זימניה לא יחזיר דהא סתם הלואה ל׳ יום ואפילו הכי כי אין חייב מודה לא יחזיר דחיישינן אפילו לפריעה דיומא וה״ה נמי בקובע זמן איכא למיחש שמא הוא פרוע: (ח) {ט} מצא בשוק שטרות קרועין ושטר חוב ביניהן לא יחזיר ואם יש עליו שובר אפילו בלא עדים יחזיר השטר ללוה שאילו לא היה פרוע לא השליכוהו בין שטרותיו הקרועין והרי שובר נמצא עמו שאומר שהוא פרוע: (ט) {י} המוצא שטר בכלי יתננו למי שנותן סימן בכלי ואע״ג שאין מועיל סימן בגוף השטר לפי שהיה השטר ביד הלוה וביד המלוה ושניהם מכירין בו אבל כשנותן סימן בכלי הוכחה גמורה הוא שהוא שלו ואפילו אם אין נותן סימן בכלי אלא כשזה מכריז שטר מצאתי זה אומר מצאתו בכלי פלוני אם אין דרך העולם ליתן שטרות באותו הכלי הוי סימן (י) {יא} מצא ג׳ שטרות או יותר כרוכין זה על זה או שאחד כרוך בראש חבירו יכריז שטרות מצאתי ולמי שיאמר לו מנינם יחזירם ואין צריך שיאמר לו היאך היו כרוכים והרמ״ה כתב אע״ג דקי״ל דקשר או מנין לחודיה הוי סימן הכא בעינן מנין עם כריכה או קשירה וטעמא דהנך תרי שטרי דחד לוה ומלוה אינון ושמא בפעם אחת פרע הלוה והמלוה נתנם לו כרוכין ולכך ידע שהן כרוכין או כשלוה הלוה שמא לקח ממנו המעות בפעם אחת ונתן לו השטרות כרוכין ואותו שכרכן מכיר בכריכתן והאחר לא נתן אל לבו ולכך צריך מנין עם הכריכה או הקשירה והני מילי שאין שניהן לפנינו אבל אם הם לפנינו ואחד יודע בכריכה או בקשירה או המנין והאחר אינו יודע לא זה ולא זה נותנין למי שיודע: (יא) {יב} מצא ג׳ שטרות יחד על לוה אחד שלוה מג׳ אנשים והם מקויימים יחזירם ללוה אף בלא סימן שאילו היו של ג׳ מלוים לא היו נמצאים ביחד ולא יתנם למלוים אף אם יתנו בהם סימן ואם אינם מקוימים לא יתנם ללוה אלא למי שנותן בהם סימן:
{יג} ואם מצא ג׳ ביחד מג׳ לווים שלוו ממלוה אחד והם כתיבת יד ג׳ סופרים יתנם למלוה אף בלא סימן ואם הם כתיבת יד סופר אחד יתנם למי שיתן בהן סימן: (יב) {יד} מצא אגרות שום ששמו ב״ד נכסי לוה למלוה ואגרות מזון שקיבל עליו לזון את בת אשתו או שמכרו ב״ד קרקע למזון האשה והבנות ושטרי חליצה ומיאונין וכל מעשה ב״ד כגון שטרי חלטתא שהחליטו ב״ד נכסי לוה למלוה יחזיר לבעליו: (יג) {טו} המוצא שטר שיחרור אם אין האדון מודה בו לא יחזיר לא לזה ולא לזה ואם האדון מודה שנתנו לעבד להשתחרר בו יחזירנו לעבד ומיהו אם יבא לטרוף בו ממה שמכר אדוניו מנכסיו מאחר זמן הכתוב בו צריך להביא ראיה שהגיע לידו מזמן הכתוב בו כיון דאיתרע בנפילה: (יד) {טז} המוצא שטר מתנת בריא או שטר מכר אפילו אומר הנותן או המוכר שיתנהו למקבל או ללוקח לא יתננו לו אא״כ פירש במתנה ששייר לעצמו כח שיוכל לחזור בו כל ימיו כגון שכתב מהיום אם לא אחזור בי כל ימי חיי ואם הוא שטר הקנאה שפירש שהקנה לו מיד אף על פי שלא הגיע השטר לידו יחזיר אפילו לא שייר לו כח שיוכל לחזור:
{יז} המוצא שטר מתנת שכיב מרע אם הנותן קיים ואומר שיתנוהו למקבל יתנו לו אבל מת הנותן ובנו אומר שיתנוהו לו לא יתנוהו לו אא״כ יהא שטר הקנאה כדפרישית: (טו) {יח} מלוה ולוה שהם אדוקים בשטר כל אחד אומר שלי הוא וממני נפל אם אינו מקוים הלוה נאמן וישבע היסת ויפטר ואם הוא מקוים ואוחזין בו שניהם בשוה בטופס או בתורף או ששניהן אוחזין בגליון ואפילו כל התורף קרוב לאחד יותר מלחבירו זה ישבע שאין לו פחות מחציו וזה ישבע שאין לו פחות מחציו ויפרע לו חציו אפילו אם יש בו נאמנות שהורע כחו כיון שנפל ואם אוחז אחד בתורף ואחד בתופס האוחז בתורף נוטל יתרון הממון ששוה התורף על התופס והשאר יחלקו בשוה בשבועה וכיצד שמין זה היתרון שמין כמה שוה שטר שיש בו זמן יותר משאין בו זמן שהרי לא תורף ולא תופס ראויין לגבות בהן זה בלא זה לפיכך בעיקר השטר הן שוין אלא שהתורף שוה יותר בשביל הזמן שבו וכך נוטל תחילה מי שהוחזק בו ואם יש כאן עדי מסירה נמצא שבין תורף ובין טופס שניהם כשרים לגבות בו בלא עדי חתימה אלא שהטופס שוה יותר בשביל העדים החתומים דשמא ילכו עדי מסירה למדינת הים או ימותו הלכך שמין עילויו של טופס בשביל עדיו ועילויו של תורף בשביל הזמן ומאי דביני ביני מנכין מעיקר המלוה והשאר חולקין בשבועה וי״א שחולקין בלא שבועה שלא נתקנה שבועה זו אלא כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף את טליתו של חבירו לפיכך לא תקנוה אלא בטלית וכיוצא בו דשכיח אבל לא בשטרות דלא שכיח: (טז) {יט} המחזיר שטר שמן הדין לא היה לו להחזירו כתב הרמב״ם שהוא כשר וגובין בו ואין מוציאין מתחת יד הבעלים והראב״ד השיג עליו וכתב כיון שהוחזק בפסול בב״ד או נודע בעדים בטל ואין גובין בו וכתב בעל התרומות אפילו אם ב״ד גבו בו ואח״כ נודע בעדים שנפל מחזירין ב״ד הדין ומוציאין מן המלוה להחזיר ללוה אבל אם פרע הלוה מעצמו ואחר כך באו עדים שנפל אין מוציאין מידו הואיל שמעצמו פרע יודע היה שאינו פרוע ועכשיו שמצא עדים שנפל רוצה לומר פרוע הוא ואינו נאמן ומהניא תפישה למלוה שהרי ברי לו שעדיין חייב לו ואפילו אם פרע ליורשי המלוה שאין התפישה ברורה להם שהיא כדין אפ״ה מהניא להם תפישה כיון שמדעת הבעלים באה לידם: (יז) {כ} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ראובן היה לו שטר על שמעון ולוי שהיו שותפין בהרבה עסקים והיה השטר באלף ותש״ס זהובים ומת שמעון ונשארו בניו בחזקת חשוכי ממון ויצאו הרבה שטרות על שמעון ולוי והוצרך לוי לפרוע מקצתם כי בני שמעון לא היו להם ממה לפרוע והרחיקו בני שמעון נדוד למרחוק בשביל נגישת החובות ונשארה אמם חולה מוטלת על ערש דוי ותבע מורשה של ראובן ללוי והורידוהו ב״ד לבתים של לוי ואח״כ תבע לוי לאמם של בני שמעון בשטר חיוב שהיה לו עליה ועל בניה שנתחייבו לו בכל מה שיוציאו ממנו בשטר הנזכר שהיה עליו ועל שמעון בעלה שיפרע לו ובקשה שירויחו לה זמן עד שתתרפא מחלייה ומיד אח״כ קודם שנתרפאה יצא קול הברה בעיר ששטר הנזכר נפל מיד המורשה הנושאו בכיסו והוא צועק ומרדף ומחזר אחר אבידתו ובעודו מחזר בשווקים וברחובות נודע שגוי מצאו והגוי אומר שמכרו ליהודי פלוני אלמוני ואותו פלוני מכר לקרובי שמעון וקול אמתלא זו נתאמת קרוב לודאי כי בא שלוחו של פלוני אלמוני ללוי ואמר לו אם הוא רוצה לקנות אותו שטר שנתחזק עליו ועל שמעון והשיב לוי לפי תומו וצדקתו מה לי לקנות שטר שאני יודע בודאי שאינו פרוע חלילה לי מעשות כדבר הזה אף אם נפל השטר יודע אני שעלינו מוטל לפרוע ממון זה ואח״כ באו קרובי בני שמעון ואמרו שאפשר שקרוביהם בני שמעון שלחו הממון הנזכר בשטר ע״י שליח ופרעוהו והוחזר השטר לשליח ומידו נפל ואח״כ נמצא כתב ששלחו קרובי בני שמעון להם שזה נוסחו הוו יודעין ששטר שנתחזק על אביכם ועל לוי שותפו נאבד ולא נמצא ולא ימצא עוד וכך וכך טעננו בשבילכם והודענו אתכם כל הדברים שאם יגיעו דברים אלו אליכם שתדעו מה שתעשו:
{כא} תשובה: אחר הדברים והאמתלא והסיבה אשר אירע בשטר זה אכתוב אני את אשר עם לבבי על פי התורה אשר הורוני ולמדוני חכמי התורה אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ונצטוינו בה לדון דין אמת לאמיתו ואף על פי שאין אנו נביאים לדון דברים שבלב חכם עדיף מנביא ונצא בעקבות הראשונים ונלמוד ממעשיהם מההוא עובדא דפרק חזקת הבתים ההוא גברא דשמע לדביתהו דקאמרה לברתה אמאי לא צניעא ההיא איתתא באיסורא עשרה בני אית לי ולית לי מאבוך אלא חד כי קא שכיב אמר כל נכסי לחד ברי דאית לי כי קא שכיב לא ידעו אינשי להי מינייהו אתו לקמיה דרבי בנאה אמר להו זילו חבוטו לקברא דאבוכון עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו אזלו כולהו וההוא דבריה לא אזל אמר כולהו נכסי להאי נינהו דלא אזל וכן בכמה מקומות וכן הלכו חכמי התלמוד בתר אומדנא דמוכח גבי שטר מברחתא וכן גבי כתב כל נכסיו לאחר ואח״כ נודע שיש לו בן וכן מתנת שכיב מרע בכולה וההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל וגמל האוחר בין הגמלים ודבר זה יש לו עיקר מדברי קבלה מאב לחכמים אשר צוה ליתן הילד החי וגו׳. וכן בכל דור ודור מצווין לשבור מתלעות עול והמטים עקלקלות להדריכם בנתיבות יושר. לכן אחוה דעי בנדון זה מה דינו. אמת שאמרו חכמים בשטר שנפל מה דינו ונחלקו בו ר״מ וחכמים בפ״ק דב״מ ר״מ אומר אם אין בו אחריות נכסים יחזיר שאין ב״ד נפרעין מהן יש בו אחריות נכסים לא יחזיר שב״ד נפרעין מהן וחכ״א בין כך ובין כך לא יחזיר שב״ד נפרעין מהן ונחלקו בפירוש דבריהם רבי אלעזר ורבי יוחנן ר״א אומר מחלוקת בשאין חייב מודה ר״מ סבר שטר שאין בו אחריות אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חרי ורבנן סברי ממשעבדי הוא דלא גבי הא מבני חרי מיגבא גבי אבל בשחייב מודה ד״ה יחזיר דלפרעון ולקנוניא לא חיישינן ור׳ יוחנן אומר מחלוקת כשחייב מודה ר״מ סבר שטר שאין בו אחריות ממשעבדי הוא דלא גבי אבל מבני חרי גבי ורבנן סברי ממשעבדי נמי גבי הלכך אע״ג דחייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון ולקנוניא אבל אין חייב מודה ד״ה לא יחזיר דחיישינן לפרעון ותניא כוותיה דר״י והלכתא כוותיה דשטר שנפל אפילו אם חייב מודה אם אין לו נכסים ללוה חיישינן לקנוניא אבל יש לו נכסים ללוה ליכא למיחש לקנוניא והיכא דאין חייב מודה בכל ענין לא יחזיר דחיישינן לפרעון דאיתרע שטר זה דכיון שנמצא מוטל באשפה ניכר שלא חששו לשמירתו מחמת שנפרע וזרקוהו וכיון שהדבר מוכרע ושקול המלוה אומר ממני נפל והלוה אומר פרעתי וממני נפל חיישינן טפי לדברי הלוה כיון שאין סברא מוכרעת לדברי זה יותר מלדברי זה ומעמידין ממון בחזקתו ואין לומר אדרבה העמד שטר על חזקתו שלא נפרע לפי ששטר עומד ליפרע אבל כשיש סברא לומר שלא נפרע לא חיישינן לפריעה כדא״ר אסי אר״י המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק וזמנו בו ביום יחזירנו לבעלים אי משום שמא כתב ללות ולא לוה הא כתוב ביה הנפק ואי משום פריעה לפריעה בת יומא לא חיישינן דלא שכיח לפריעה בו ביום וכן בנדון זה יש כמה סברות וידים מוכיחות דלא חיישינן לפריעה שהאשה בקשה להרויח זמן החוב לה ולבניה עד שתתרפא וכן עשו ובתוך חלייה אירע מקרה הנפילה והוי כקובע זמן לחבירו דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו ועוד שידוע שיצאו הבנים מן העיר להשמט מן הדין וידוע אם היו רק מתחילין בפרעון ופורעין מעט מעט היו מרויחין להן זמן אחר זמן ואיך הוציאו כל כך ממון מידם בעין יפה בבת אחת בלא נגישה ודוחק ועוד יראה היכא שידוע שאין הלוה בעיר בין נפילת השטר למציאתו שיותר נכונים דברי המלוה שאמר שאינו פרוע כ״ש בנדון זה שהלכו למרחקים שלא נחוש דלמא אתו בגמלא פרחא או שלחו ממון ביד שליח ופרעו במסתרים שלא בידיעת שום אחד מקרוביהם שהרי קרוביהם אף אחר שלמדום לטעון לא אמרו אלא שמא יכולין לטעון ששלחו הממון על ידי שליח והחזירו השטר ליד השליח וממנו נפל אבל כולם הודו שלא ידעו בפרעון זה כלום והיאך אפשר שנפרע ממון זה ולא ידעו כמה אנשים מאנשי העיר ועוד שהרי זקני העיר מנו את הה״ר שלמה ואותי אפוטרופסים על ההקדש של רבי משה נ״ע ששטר הנזכר היה ממנו ואיך נפרע השטר בלתי ידיעתנו אף כי אנו מוסרים שטרות ליד שלוחים לנגוש הנושים לפרוע מ״מ אין השליח מקבל הממון אלא לידינו בא הממון וסגור בחותמינו ועוד ידוע כי לא היה שהות בין נפילת שטר זה למציאתו בטורח כדי שיעור מנין המעות הללו ואיך יתכן שבאותו זמן בא השליח והביא המעות ופרעם ונפל השטר מידו ועוד כיון שידוע שכבר נכתב אדרכתא על נכסי לוי שותף של אביהם בשביל ממון זה והם מחויבים לסלקו מאותו תביעה היאך יפרעו ממון זה בלא ידיעתו ושלא בפני ב״ד כדי לבטל מעשה ב״ד שעשו על נכסי לוי ועוד שהדבר ידוע שאינן אמודין לפרוע ממון זה כי כבר אמרו שאביהם לא הניה להם שום ממון ומפני זה הוצרכו לברוח מרחוק מפני נושיהם ועוד מי יסכן עצמו לשלוח ממון כזה על יד שליח בעת כזאת שהדרכים משובשים ולואי שיתנוהו למלוה במקום שהוא שם כי אם היו רוצים לפורעו במקום שהוא שם ברצון היה מקבל המלוה עליו אחריות הדרך להביא אליו ועוד אין אנו מאמינין לשלוחנו שהוא אמר שנפל השטר מידו כל זמן שלא נראה השטר ביד מוצאו ושמא השליח כובשו ואינו רוצה להחזיר לנו ולא איתרע שטר זה בשום נפילה דכיון שחוב זה ידוע לכמה בני אדם יכתבו לנו שטר אחר שכן הדין נותן במי שנמחק שטר חובו ורישומו ניכר שב״ד עושין לו קיומו ואין לך רישומו ניכר יותר מנדון זה מכמה אמתלאות ואומדנות ברורות וידים מוכיחות שגלוי וידוע לכל שממון זה לא נפרע ומחויבים ב״ד לכתוב מעשה בית דין ולקיים השטר כבתחילה ולכופו לפרוע:
{כב} ואם היו הנושים בכאן והיו טוענין אותו טענה שבדו קרוביהם מלבם היו ראויים לכופתם ולרדותם עד שיאמרו אמת הוא דעדיפי כל הני אומדני מההיא אומדנא דמר זוטרא חסידא דאיגניב כסא דכספא מאושפיזיה הוה חזי לההוא בר בי רב דמשי ידיה וכפר בגלימא דחבריה וכפתיה ואודי: (יח) {כג} המוצא שובר בשוק בזמן שהמלוה מודה שנתנו ללוה יחזירו ללוה אינו מודה לא יתננו לא לזה ולא לזה:
{כד} ואם נמצא ביד המלוה שובר על א׳ משטרותיו שהוא פרוע אינו כלום לגרוע כח השטר אפילו אם הוא כתב יד הלוה או המלוה עצמו:
{כה} אא״כ השטר שהשובר כתוב עליו מונח בין שטרותיו הפרועין אף על פי שהוא אינו קרוע מ״מ איתרע הלכך סמכינן אשובר אפילו אין על השובר עדים אבל לא נמצא עליו שובר אף על פי שנמצא בין שטרות קרועין לא גרע וגובין בו יורשיו:
{כו} ואם עדים חתומים על השובר שנמצא ביד המלוה ישאלו לעדים אם יודעין אם השטר פרוע אם לא ויעשו על פיהם ואם אינם יודעין או שאינן לפנינו אינו כלום דשמא הפסיד שטרו והיה ירא כשיבא הלוה אם לא יתן לו השובר לא יפרענו ולכך כתבו שיהא מזומן בידו ואם הוא מקויים אז ודאי הוא כשר שהמלוה אינו מקיימו אלא ודאי נתנו ללוה וחזר והפקידו בידו: (יט) {כז} ואם השובר ביד השליש ואומר שהוא פרוע נאמן אפילו ראוהו כבר ב״ד בידו ואפילו אין עליו עדים ואפילו מת השליש השובר כשר ודוקא שהשטר בידו עם השובר אבל אם אין השטר בידו ואין עדים בשובר אינו כלום דלא עדיף שליש מלוה עצמו שהוציא שובר בלא עדים שאינו כלום ואם יש עליו עדים אף על פי שאינם כאן שיוכלו לשאול אותם אם הוא פרוע אם לאו אם הוא מקויים כשר שודאי מיד הלוה בא:
{כח} ואם אינו מקויים יתקיים בחותמיו ואז נאמן השליש לומר שהוא פרוע ואם השליש מת לא יחזיר לא ללוה ולא למלוה אפילו שהחייב מודה שהמלוה הפקידו בידו ועדיין לא נפרע החוב לפי שחוששין לקנוניא לפיכך אין גובין בשטר חוב שזה השובר יוצא עליו ואין קורעין אותו: (כ) {כט} שטר שנמצא בו שובר בגוף השטר בין מלפניו בין מלאחריו שטר זה פרוע או שנפרע ממנו כך וכך עושין כמש״כ בשובר שאם לא היה פרוע לא היה כותב אותו בגוף השטר: (כב) {ל} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ראובן נפטר ונמצא באחד משטרותיו מכתב ידו שטר זה חציו לפלוני אם יזכה בו פלוני באותו החצי. תשובה: אין לפלוני חלק בו ולא דמי לשטר שנכתב עליו פרעון דמגרע השטר דכשיוצא השטר בב״ד לגבות רואין עליו פרעון הילכך לא היה כותב אותו אם אינו אמת אבל מ״ש עליו שיש לאחד חלק בו אינו מגרע כח השטר הלכך אין בו ממש שאפילו אם היה אומר לו בפני עדים זה השטר חציו שלך אם לא היה אומר אתם עדי יכול לומר שלא להשביע את עצמי עשיתי ואינו אמת ולא עדיף מ״ש מאילו הודה לו בפני עדים: (כג) {לא} האומר שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזהו כל שטרותיו פרועין נמצא לאחד שם שנים הגדול פרוע ולא הקטן: (כד) {לב} האומר לחבירו שטר לך בידי שהוא פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע חוב לך בידי פרוע כל שטרותיו שיש לו עליו פרועין.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

(א) {א} המוצא שטר אצלו וכו׳ משנה ספ״ק דמציעא (כ.) מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו ופרש״י אינו יודע אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה או שמא מקצתו פרוע ומסרוהו לו שיהא שליש ביניהם ושכח יהא מונח עד שיבא אליהו ולא יחזיר לא לזה ולא לזה.
וכתב ה״ה בפי״ו מהלכות מלוה בשם הרשב״א דאפילו שניהם מודים דומיא דנפילה. ובתוספא מפורש דה״ה לשטרי מקח וממכר וכתב הרשב״א בתשובה דדוקא בשאין בהם קנין אבל אם יש בהם קנין יחזיר ללקוחות ואפילו מצאם בשוק דכל היכא דליכא למיחש לפרעון ולהמלכה מחזיר וזה כפי שיטתו ושיטת הרמב״ן שכתב בפרק י״ח מהלכות גזילה דבשטרי אקנייתא לא בעינן מטא שטרא לידיה:
עוד כתב ומסתברא שאם מצא האב שטר על אחד מבניו בין שטרותיו ואינו יודעו מה טיבו דלא אמרינן בכי הא יהא מונח עד שיבא אליהו וכן אם מצאו הבן בין שטרותיו והוא יוצא על שם אביו והוא שיהיה הבן סמוך על שולחן אביו וה״ז כאותה ששנינו (ב״ב מב.) אין לאב חזקה בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב שכל אחד מהם כאפוטרופא ומפקח על נכסי השני והכל כאדם אחד וכן האשה בנכסי בעלה והאיש בנכסי אשתו דין אחד לכולם עכ״ל בסימן אלף ול״ה: (ב) {ב} ואם שטר משכונא שנמצא בידו ואינו יודע מה טיבו כתב אדוני אבי זכרונו לברכה אע״פ שבעל המשכונא מוחזק בקרקע אינו מועיל לו כלום וכולי בתשובה כלל ק״ה סימן ז׳: (ג) {ג} ואם טעה זה שמצא השטר וכולי כתב א״א הרא״ש ז״ל בתשובה לא יפה עשה וכו׳ והרמב״ם סוף הל׳ גזילה כתב כל השטרות הנמצאות שדינן שלא יחזיר אם החזיר הרי אלו כשרים וגובין בהם ואין מוציאין אותם מתחת יד בעליהן והרי הן בחזקתן ואין חוששין להם וכתב ה״ה כתב הר״א דין זה אינו מחוור אם הוחזק בב״ד או אפילו בעדים ואין דנין בו מעשה וכו׳ ונראה שיצא לו לרבינו מדאמרינן במתני׳ ובכל דוכתא לא יחזיר דמשמע דוקא לכתחילה ולא יאמר הרי זה פסול ואינו מוכרח והרשב״א הקשה עליו ותירץ הקושיא ולא הכריע עכ״ל ובתשובה כתב הרשב״א שלא כדברי הרמב״ם ואכתבנה בסימן זה וכתב נ״י פ״ק דמציעא שהרנב״ר הסכים לדברי הראב״ד. ורבינו כתב דברי הרמב״ם והראב״ד בסימן זה ושם כתב דעת בעה״ת בזה:
ולענין הלכה נראה דלא קי״ל כהרמב״ם בהא דהו״ל יחידאה לגבי כל הני רבוותא דפליגי עליה:
[בדק הבית: ועוד דאפוקי ממונא הוא ולדברי האומרים שלא להוציא שומעין:] (ד) {ד} וכן יורשי הנפקד וכו׳ כן משמע ספ״ק דמציעא וכיוצא בזה נראה מדברי בעל התרומות בשער נ״ב: (ה) {ה} {ו} וכתב א״א ז״ל ראיתי מפרשי׳ שאפילו שניהם רוצים לא יוציאם מתחת ידו אלא קרוע וכו׳ בפסקיו שם ובתשובה כלל ק״ה סימן ח׳ האריך בזה ובתחלת הסימן כתבתי דברי ה״ה בשם הרשב״א בזה. ובתשובות הרשב״א סימן אלף ול״ה כתוב שנראה שאם מצאו יורש בין שטרות אביו ואינו יודע מה טיבו חייב להחזירו למלוה אלא דבתוספתא לא משמע הכי והאריך בזה ואח״כ כתב ומיהו אפילו את״ל יהא מונח אם המלוה בעצמו לקחו קודם שבא ליד אחר לא אמרינן ביה יהא מונח ואפילו לקחו מבית היורש קודם שבא ליד היורש.
וכתב נ״י שהרשב״א מפרש כאותם מפרשים דאפי׳ שניהם מודים לא יחזיר לשום אחד מהם גם בעל התרומות בשער נ״ב כתב דהיכא דליתיה לנפקד כגון שמת או הלך למ״ה אפילו שניהם מודים וגם יש בו קנין לא יחזיר לא לזה ולא לזה:
כתב הרמב״ם בפי״ו מהלכות מלוה שליש שמת ונמצא כתב יוצא מתחת ידי שליש ששטר זה המונח אצלו פרוע הוא אף ע״פ שאין עדים על הכתב עושין על פי אותו כתב עכ״ל והיינו מדגרסינן בספ״ק דמציעא (כא.) סמפון שאין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש כשר ועוד יתבארו פרטי דין זה בסוף סימן זה: (ז) {ז} ואם יטענו היורשים וכו׳ כ״כ הרא״ש בתשובה כלל ק״ה סימן ח׳ וכתב שם דטעמא דלא טענינן הכי ליתמי משום דמילתא דלא שכיחא היא להלוות מעות על שטרות שאינו יכול לגבותם ומילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי: (ח) {ח} המוציא שטר חוב וכו׳ ספ״ק דמציעא במתני׳ (בבא מציעא יב:-יג.) פלוגתא דתנא קמא ור״מ ופסק כת״ק דאפילו אין כתוב בהם אחריות נכסים ולוה מודה לא יחזיר דחיישינן שמא פרעו וקנוניא הם עושים לטרוף לקוחות שלא כדין שאע״פ שאין מפורש בו אחריות גובה מנכסים משועבדים שאחריות שלא נתפרש טעות סופר הוא:
וכתב בעה״ת בשער נ״ב כיון דנפל איתרע ליה ואע״ג דכתיב ביה נאמנות דלא הימניה אלא כשיצא שטר זה מתחת ידו וזה אינו יוצא מתחת ידו שהרי נפל ונמצא:
וכתב בעה״ת ואפילו אמר המלוה או הלוה נקב יש בו וכו׳ בשער נ״ב כלומר שאין הלוה מודה אלא אומר שפרעו ומידו נפל ונותן בו סימן אפ״ה אין מחזירין לידו ומשמע ואע״פ שאין בו אחריות הוא סיום דבריו הראשונים דחיישינן לפרעון ולקנוניא ואף ע״פ שאין בו אחריות מ״מ לא יחזיר דאחריות ט״ס הוא וכמו שכתבתי:
לפיכך אם פירש בו בהדיא וכו׳ זה פשוט דתו ליכא למיחש לקנוניא וכ״כ הרמב״ם בסוף הל׳ גזילה:
וכן אם נמצא ביום שנכתב וכו׳ פ״ק דמציאה (יז.) א״ר אסי א״ר יוחנן המוצא ש״ח בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב בו זמנו בו ביום יחזירו לבעלים אי משום כתב ללות ולא לוה הא כתוב ביה הנפק אי משום פרעון לפריעה בת יומא לא חיישינן אמר לו רבי זירא לרב אסי מי אמר ר׳ יוחנן הכי והא א״ר יוחנן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו אלמא פרעי אינשי ביומיה אמר לו מי קאמינא דלא פרעי כלל דלא שכיחי אינשי דפרעי ביומיה קאמינא רב כהנא אמר הא דאמר ר״י יחזיר לבעלים בשחייב מודה אי הכי מאי למימרא מהו דתימא האי מיפרע פרעיה והא דקאמר לא פרעתי משום דקא בעי למיזפא ביה זימנא אחריתי ולפשיטי דספרא חייש קמ״ל דא״כ מלוה גופיה לא שביק סבר שמעי בי רבנן ומפסדי ליה והשתא רב כהנא ורב אסי פליגי בדר״י דלמאי דשני רב אסי לר׳ זירא כי קאמר ר״י יחזיר היינו אפילו אין חייב מודה משום דלא שכיחי אינשי דפרעי ביומיה ולרב כהנא דוקא בשחייב מודה יחזיר והרי״ף כתב וה״מ בשחייב מודה וכ״כ הרמב״ם בסוף הלכות גזילה אבל כתבו דבעינן שיהא כתוב בו הנפק וכתב ה״ה שתמה עליהם הרשב״א דכיון דחייב מודה כתוב הנפק למה לי דאם משום קנוניא ליכא דאי בעי כתיב ליה שטר אחר מהשתא דלאו בירושלים יתבינן דכתבי שעות אלא לרב כהנא ודאי לא צריך שיהא כתוב בו הנפק ולדבריו ליתא בדרב אסי א״ר יוחנן הנפק כלל עכ״ל ורבינו יונתן כתב בפירוש ההלכות ורבי יוחנן לא ס״ל עידיו בחתומיו זכין לו ומש״ה בעינן שיהא כתוב בו הנפק וגם זה צ״ע עכ״ל ה״ה והתוספות כתבו דלרב כהנא נקט הנפק במילתא דר״י משום דיוקא דאי אין כתוב בו ביום אפילו כתוב בו הנפק דודאי לוה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא או לפשיטי דספרא עכ״ל והרא״ש כתב וה״מ בשחייב מודה ולא כתב בדר״י שכתוב בו הנפק ואחריו נמשך רבינו ז״ל:
כתב הרא״ש בתשובה כלל ע״ז סימן ג׳ דהא דאמר ר״י המוצא שטר חוב וכו׳ אי משום פריעה לפריעה בת יומא לא חיישינן ה״מ דליתיה ללוה קמן אבל אי איתיה קמן ואמר פרעתיו וממני נפל לא יחזיר:
כתב הרשב״א שאלת ראובן אבד שטר חוב שיש לו על שמעון ורוצה להחרים כל מי שבא לידו אותו שטר שיודיע לברורים ושמעון מוחה ואומר פרעתיו ואם תחרימו יביאני בערכאות שכך העיז פניו לומר שיביאני בערכאות:
תשובה הדין עם שמעון שהשטר שנפל שורת הדין שלא יחזירנו לא לזה ולא לזה ואין לראובן על שמעון אלא שבועת היסת ככופר בכל ואם יעמידנו בערכאות שלא כדין הוא עושה וכיון שאמר כן אינו בדין שיחרים ואפילו החרים וישנו ביד א׳ שמצאו לא יחזירנה לו ואפילו אם החזירו אינו מוחזר ושלא כדעת הרמב״ם ויש לנו בזה ראיה מכרעת עכ״ל:
וכתב הרמ״ה ש״מ דאפילו בקובע זמן לחבירו אי נפל שטרא ואשתכח בגו זימניה לא יחזיר: (ט) {ט} מצא בשוק שטרות קרועים כו׳ עד שאומר שהוא פרוע משנה ואוקימתא בספ״ק דמציעא (כ:) וכתבו הרמב״ם בהלכות גזילה בסופה: (י) {י} המוצא שטר בכלי וכו׳ משנה פ״ק דמציעא (שם) מצא בתפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי זה יחזיר ופרש״י מצא בחפיסה או בדלוסקמא שום שטר או שמצא תכריך של שטרות וכו׳ ה״ז יחזיר כדמפרש בגמרא שהכלי סימן כשיאמרו הבעלים בכלי כך וכך מצאת אותם וכתב הרא״ש ולא איתרע בנפילה זו כיון שע״י הסימן מתברר אי מלוה נפל אי ממלוה נפל:
וכתב בעל התרומות בשער נ״ב הכלי סימן הוא כשיאמרו הבעלים בכלי שכך וכך סימן בו מצאת אותם וכן נראה כמו שפרש״י שצריך שיתן סימן בכלי ולא די לו בשיאמר בחפיסה או בדלוסקמא היה דהא קי״ל היא אומרת בחפיסה וכו׳ מ״ט מידע ידעה דכל מאי דאית ליה בחפיסה מנח ליה דלוסקמא נמי דרך בני אדם לתת בדלוסקמא שטרות וכדתניא בתוספתא דשבועות עשרה דלוסקמין מלאין שטרות אלמא דרך בני אדם להטמין שטרותיהם בדלוסקמין הילכך צריך ליתן סימן בענין הדלוסקמא והחפיסה ולדידן בכיסוי וארנקי דכוותה היא עכ״ל: (יא) {יא} מצא שלשה שטרות וכולי משנה פ״ק דמציעא מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי זה יחזיר וכמה אגודה שלשה קשורין זה בזה ואמרינן בגמרא ש״מ קשר הוי סימן תני רבי חייא ג׳ כרוכין זה בזה א״ה היינו תכריך תכריך כל חד וחד ברישא דחבריה אגודה דרמו אהדדי מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי אלא שטרי מכריז ופרש״י ש״מ קשר הוי סימן. שיש קשרים שאינם דומין זה לזה ויאמר כך וכך הוא עשוי דאי לא מאי סימנא איכא הכא ותיפשוט מיניה דקשר סימן ובעיא בעלמא היא. ומשני מהכא לא תפשוט דתני ר׳ חייא ג׳ כרוכין זה בזה הוא אגודה דכרך הוי סימן דכ״ע כרכי שטר לעצמו וקושרין אותן יחד וזה כרך שלשתן דחד: דרמו אהדדי. השכיבן זע״ז ארכו על ארכו של חבירו:
ומאי מכריז המוצא מנין ג׳ שטרות וזה בא ונותן סימן שכרוכים הוי יחד: אפילו תרי נמי. הואיל ואין צריך לבעלים לתת סימן אלא כריכתן: שטרי מכריז. שטרות מצאתי וזה צריך שיאמר כך וכך היו וכרוכין היו הילכך דוקא תלתא אבל תרי מידע ידיע דמיעוט שטרות שנים ואין מנין סימן עכ״ל ונראה מדבריו דתרי בעינן מנין ואופן הכריכה וכן כתב במישרים נ״ב ת״ב כן נראה מדברי הרמ״ה שכתב רבינו בסמוך אבל מדברי הרא״ש נראה שא״צ לומר היאך היו כרוכין שכתב מאי מכריז שטרי והלה נותן סימן במנין ותכריך ואגודה היינו כדי שיוכל ליתן סימן במנין דאי לאו הכי שמא לא נפיל אהדדי ומתייאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין עכ״ל.
וכך הם דברי רבינו ודברי הרמב״ם בפ׳ הנזכר סתומים שכתב מצא שלשה שטרות כרוכין בכרך א׳ או מונחים זה על זה ואגודים אגד אחד יחזיר למי שנתן סימן עכ״ל:
וכתב נמוקי יוסף דלאו דוקא כריכי חד ברישא דחבריה וכו׳ דה״ה כרך אחד אם בטוח שלא יתפרדו אבל אם בקל יכולים להתפרד דמי למעות מפוזרים דאין לו בהם סימן [והן של מוצאן]:
והרמ״ה כתב וכו׳ דברי הרמ״ה צריכים יישוב דעת שכתב דהני שטרי דחד לוה ומלוה אינון וכבר איפשר דליהוו נמי לוין ג׳ ומלוין ג׳ דסתמא תנן וכן כתב ה״ה בפרק הנזכר ועוד שכתב ושמא בפעם אחת פרעיה הלוה והמלוה נתנן לו כרוכין ולכך ידע שהן כרוכין וקשה שא״כ גם המנין ידע ועוד דלפי דבריו לא סגי טעם אלא לומר שסימן כריכה לחוד לא מהני אבל סימן למנין מהני ועוד שכתב או כשלוה הלוה וכו׳ והאחד לא שת אל לבו משמע דבשניהם בפנינו עסקינן וסיום דבריו לא עסקינן אלא כשאינם לפנינו וצ״ע והיכא שא׳ אומר סימן דכריכה ואחד אומר סימן דמנין צ״ע למי ינתן אבל היכא שאחד אומר שני הסימנים וא׳ אינו אומר אלא סימן אחד נראה שפשוט שינתן לאומר שנים ומכל מקום מה שכתב דהנך תרי שטרי נראה שהוא טעות סופר דג׳ נינהו ואפשר לומר דהנך תרי שטרי היינו תכריך ואגודה: (יב) {יב} {יג} מצא שלשה שטרות יחד וכו׳ משנה ספ״ק דמציעא רשב״ג אומר אחד לוה מג׳ יחזיר ללוה שלשה לוין מן האחד יחזיר למלוה ובגמרא אחד לוה משלשה יחזיר ללוה דאי ס״ד דמלוין נינהו מאי בעי גבי הדדי דילמא לקיומינהו אזילו דמקיימי דילמא מידא דספרא נפיל לא משהי איניש קיומא בידא דספרא ג׳ לווין מן האחד יחזיר למלוה דאי ס״ד דלוין נינהו מאי בעי גבי הדדי דילמא למכתבינהו אזיל כלומר ומן הסופר נפל ומעולם לא לוה דכתיבי בתלת ידי ספרא ודילמא לקיומינהו אזילו לוה לא מקיים שטריה ומשמע לרבינו דאפילו הלה נותן סימן אחד לוה מג׳ יחזיר ללוה וכו׳ וכן נראה מדברי הרמב״ם בפרק הנזכר ודע שכתב הרמב״ם היה הלוה א׳ והמלוים ג׳ אם מקויימים הם יחזיר ללוה ואם לאו יחזיר למי שנתן הסימן שמא המלוים נתנו שטרותיהם לסופר לקיימן ונפלו מיד הדיין כלומר שהוא ז״ל מפרש ודילמא לקיומינהו אזילו ונתנום ליד הדיין שיקיימם ונפלו מידו ומשני דמקיימי וכיון שמקויימים אינו משהה אותם בידו אלא מיד נותנם לבעליהם כנ״ל וכ׳ במישרים נ״ב ח״ב בשם התוספות דלאו דוקא ג׳ שטרות דה״ה אפילו לא היו אלא שנים: (יד) {יד} מצא אגרות שום וכו׳ משנה שם מצא אגרות שום ואגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וכל מעשה ב״ד ה״ז יחזיר ופרש״י אגרות שום. ששמו ב״ד נכסי לוה למלוה בחובו: אגרות מזון. שקיבל לזון את בת אשתו ה״ז יחזיר דליכא למיחש לשמא נמלך דהא ב״ד לא כותבין אלא בדבר מקויים ולפרעון נמי לא שייך בהו פרעון כדאמר לעיל ואפילו למ״ד שומא הדר איהו דאפסיד אנפשיה ולא ידעתי למה השמיט רבינו שטרי בירורין ואולי נכלל במעשה ב״ד דאמרינן בגמרא מאי שטרי בירורין הכא תרגימו שטרי טענתא רבי ירמיה אמר זה בורר לו אחד וזה בורר לו א׳ ומ״ש או שמכרו ב״ד קרקע למזון האשה והבנות וכן מ״ש כגון שטרי חלטתא וכו׳ שם (טז:) גמרא מצא שטרי חוב אוקימנא דמאי דתנן וכל מעשה ב״ד היינו כגון שטרי חלטתא ואדרכתא וכתבו התוספות דנקט אדרכתא אליבא דרבה דאמר בהמפקיד דאכיל פירי מכי מטא אדרכתא לידיה ולרבא דאמר מכי שלמו יומי אכרזתא יעמיד מתני׳ בחלטתא גרידא וכיון דקי״ל כרבא כמו שיתבאר בסימן ק״ג השמיט רבינו אדרכתא: (טו) {טו} המוצא שטר שיחרור וכו׳ סוף פ״ק דמציעא (יט.) ת״ר מצא שטר שיחרור בשוק בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד אין הרב מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה בזמן שהרב מודה מיהת יחזיר לעבד ואמאי ניחוש שמא כתב ליתן לו בניסן ולא נתן לו עד תשרי ואזל הרב וזבנינהו כלומר לנכסים שקנה העבד אחר ניסן ומפיק ליה לשיחרור דכתב בניסן וקא טריף לקוחות שלא כדין הניחא למ״ד זכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות וכאביי דאמר עידיו בחתומיו זכין לו שפיר אלא למ״ד חוב הוא לו מאי איכא למימר כי אתי למטרף אמרינן ליה אייתי ראיה אימת מטא שיחרור לידך וכתב הרי״ף ואסיקנא כי אתי למיטרף אמרינן ליה אייתי ראיה אימת מטא גט שיחרור לידך ולא כתב כן משום דס״ל חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו דר״מ הוא דאמר הכי בפ״ק דגיטין (יא.) ורבנן פליגי עליה והלכתא כותייהו אלא לפי שהוא ז״ל פסק דלא כאביי דאמר עידיו בחתומיו זכין לו ומעתה הרא״ש שפסק כאביי לא צריך לאיתויי ראיה אימת מטא שיחרור לידיה דכי מטא לידיה עידיו בחיתומיו זכין לו למפרע משעה ראשונה ותמהני עליו שכתב כלשון הרי״ף מ״מ רבינו כתב כדבריו וכ״כ ג״כ במישרים נ״ב ח״ב הטעם שנתן כיון דאיתרע בנפילה כך כתבו שם התוספות והרא״ש ז״ל: (טז) {טז} המוצא שטר מתנת בריא וכו׳ משנה שם (דף יח:) מצא גיטי נשים ושיחרורי עבדים דייתיקי מתנה ושוברים הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהם שלא ליתנם ופירוש דייתיקי מתנת שכיב מרע ופירוש מתנה מתנת בריא ודייקינן בגמרא טעמא דנמלך עליהם שלא ליתנם הא אמר תנו נותנין ותניא אי זו היא מתנה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה ופירש אביי דה״ק איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת ש״מ דלא קניא אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה וכתב הרא״ש פי׳ שמפורש בה מהיום אם לא אחזור בי כל ימי חיי אז תחול המתנה מהיום וכל ימי חייו יכול לחזור בו ובהכי מיתוקמא מתנות דמתניתין דדייקינן הא אמר תנו נותנין עכ״ל ונראה הטעם דכיון ששייר לעצמו כדי שיוכל לחזור בו תו לא מצי מקבל מתנה למטרף לקוחות דכיון שמכר הנותן ולא נשארו לו נכסים אחרים שיגבה מהם המקבל מתנה נמצא שחזר בו הנותן ורש״י פי׳ בע״א והטעם דכשהיא מתנת בריא לגמרי מהיום אמר תנו אין נותנין משום דשמא כתב ליתן ולא נתן ואח״כ מכר או נתן שדה זו לאחר וחוזר בו ומודה לזה כדי לעשות קנוניא על האחרון שנתן או מכר לו:
ומה שכתב ואם הוא שטר הקנאה שפירש שהקנה לו מיד וכולי יתבאר בסמוך: (יז) {יז} המוצא שטר מתנת ש״מ וכו׳ אמתני׳ שכתבתי בסמוך (יט:) דייקינן הא אמר תנו נותנין ורמינהו מצא דייאתיקאות אע״פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה אמר רב זביד הא והא בש״מ הא ביה והא בבריה מתני׳ דאמר תנו נותנין בדידיה דבר מהדר הוא דא״נ יהביה לאינש אחרינא לית בה פסידא דבתרא זכי דהא הדר ביה מקמא ברייתא בבריה דאמרינן דילמא כתב אבוה להאי ואימליך ולא יהביה ניהליה ובתר אבוה כתב איהו לאינש אחרינא ויהב ליה והשתא הדר ביה וקעביד קנוניא להפקיע נכסי האחרון:
ומה שכתב רבינו בשטר הקנאה דמחזירין בכל גוונא כתב ה״ה פי״ח מה׳ גזילה שכך כתבו הרמב״ן והרשב״א משום דס״ל דמשעה שקנו מידו זכה אפילו לא מטא שטרא לידיה וכן דעת רש״י ון׳ מיגאש אבל לרי״ף ור״ח דסברי דכל דלא מטא שטרא לידיה לא קנה כמו שכתבתי סימן ל״ט אפילו בשטרי הקנאה לא יחזיר וכבר כתבתי בסימן ל״ט דלית הלכתא כר״ח והרי״ף בהא לפי שכל הפוסקים חולקים עליהם וכ׳ נ״י שהקשה הרנב״ר דכיון דלאו שטרי אקנייתא נינהו למאי חיישינן דילמא כתב ליתן ונמלך הא בשטרי דלאו אקנייתא לית להו לסהדי למיכתב לנותן אא״כ מקבל מתנה עמו ומסר ליה לדידיה ותירץ דאפילו בשטרי דלאו אקנייתא כותבין אפילו לכתחלה משום דמילתא דלא שכיחא הוא שיחזור הנותן ויתן לאחר ואח״כ יתן השטר האחר ליד זה: (יח) {יח} מלוה ולוה שהם אדוקים וכו׳ שם (ז.) ת״ר ב׳ אדוקים בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתו ולוה אומר שלי הוא ופרעתיו לך יתקיים השטר בחותמיו ד״ר ורשבג״א יחלוקו ופסקו הרי״ף והרא״ש הלכה כר׳ וכן פסק הרמב״ם פי״ד מהלכות מלוה ולוה אמר רבא אמר רב נחמן מחלוקת בשאינו מקויים אבל במקויים דברי הכל יחלוקו א״ר אלעזר מחלוקת בששניהם אדוקים בטופס ושניהם בתורף אבל אחד אדוק בתופס ואחד אדוק בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף ורבי יוחנן אמר לעולם חולקין ואפילו אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף והתניא זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת לא צריכא דקאי תורף בי מיצעי א״ה מאי למימרא לא צריכא דמקרב לגבי חד ופרש״י מחלוקת. האי יחלוקו דקאמר ר״ש: דקאי תורף בי מיצעי. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וסובר רבינו דאף על גב דפרש״י מחלוקת האי יחלוקו דקאמר ר״ש ה״ה דקאי נמי אמאי דאמר רבא במקויים ד״ה יחלוקו וכל יחלוקו דהאי שמעתתא היינו כגוונא דמתניתין דכל אחד ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו:
ומה שכתב אפילו יש בו נאמנות כן משמע מדברי בעל התרומות שאכתוב בסמוך אצל לא נמצא עליו שובר אף על פי שנמצא בין שטרות קרועים לא גרע:
ומה שכתב ואם אחד אוחז בטופס וכולי היינו מימרא דרבי אלעזר דאמר אבל אחד אדוק בטופס ואחד אדוק בתורף זה נוטל טופס וזה נוטל תורף ופירשו בגמרא דפליגי הכי דאמר שטרא דאית ביה זמן כמה שוה ודלית ביה זמן כמה שוה בדאית ביה זמן גבי ממשעבדי ובדלית ביה זמן לא גבי יהיב ליה האיך דביני ביני.
וכתב ר״י בנ״ו ח״ה בשם ה״ר יונה כי כשהלוה יתן חלקו המגיע למלוה לא כפי הכתוב בשטר כי יש ק״ק שאינם שוים אלא ק׳ אלא אומדין כמה שוה השטר ולפי זה יפרע לו חלקו וכן נראה עיקר עכ״ל:
ומה שכתב רבינו ואם יש כאן עידי מסירה וכו׳ קרוב לזה כתבו התוספות בשם הירושלמי ודע שהרי״ף והרמב״ם פי״ד ממלוה ולוה לא חילקו בין טופס לתורף אלא כיון ששניהם אדוקים יחלוקו כר״י דאמר לעולם חולקים וכתב ה״ה שכן דעת הרב בעל העיטור ואולי גירסא אחרת היתה להם. והרא״ש כתב דר״א ולא דר״י נראה דס״ל דפליגי ופסק כר״א משום דשקלו וטרו בגמרא אליביה אבל להרי״ף והרמב״ם קשה דאפילו נימא דפליגי ושפסקו כר״י מ״מ איבעי להו לפלוגי בין קאי תורף בי מיצעי להיכא דלא קאי ולפיכך כתב ה״ה שגירסא אחרת היתה להם והתימה על רבינו שדרכו לימשך לדעת הרא״ש וכאן נראה שהוא חולק עליו (ה):
וכתב ה״ה בפ׳ הנזכר מתוך דברי קצת מפרשים נראה שאם המלוה אדוק בתורף שהוא מקום שכתובים בו הלוה והמלוה והערב והעדים אלא שאין בו זמן והלוה אדוק בזמן גובה מלוה כולו חוץ מדמי הזמן כלומר ששמין שטר שיש בו זמן כמה שוה יותר משטר שאין בו זמן ומנכה ליה מאי דביני ביני אבל אם מלוה אוחז בטופס שהוא מקום הזמן ולא בתורף אינו גובה כלום וזה דעת הרשב״א עכ״ל:
ומה שכתב וי״א שחולקים בלא שבועה שלא נתקנה וכולי: (יט) {יט} המחזיר שטר וכולי כתבו הרמב״ם בסוף ה׳ גזילה ובראש סימן זה כתבתי בענין זה ושם כתבתי דלית הלכתא כהרמב״ם בהא:
ומה שכתב רבינו בשם בעה״ת אפילו אם ב״ד גבו וכו׳ עד כיון שמדעת בעלים באה לידם הכל בשער נ״ב: (כ) {כ} {כא} {כב} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל בכלל ס״ח סימן י״ט ומ״ש בתשובה זו שיש לדון ע״פ אומדנא דמוכחי בסימן ע״א כתב רבינו תשובה אחרת שכתוב בה דאיכא אומדנא דלא מוכחי כולי האי ואין לדון על פיהם וע״ש ועיין בכתבי מה״ר איסרלן סימן ר״ס: (כג) {כג} המוצא שובר בשוק וכולי ברייתא סוף פ״ק דמציעא (דף יט:) גבי שובר כתובה וה״ה לשובר מלוה: (כד) {כד} ומה שכתב ואם נמצא ביד המלוה שובר על אחד משטרותיו וכו׳ שם (כ:) א״ר ירמיה בר אבא אמר רב סמפון היוצא מתחת ידי מלוה אע״פ שכתוב בכתב ידו אינו אלא כמשחק ופסול לא מיבעיא כתוב בכתב יד סופר דאיכא למימר ספרא איתרמי ליה וכתב אלא אפילו בכתב ידו פסול סבר דילמא מיתרמי ואתי בין השמשות וקא פרע לי ואי לא יהיבנא ליה לא יהיב לי זוזי אכתוב אנא דכי מייתי לי זוזי אתן ליה:
ומה שכתב רבינו אפי׳ הוא כתב יד הלוה ז״ל בעל התרומות בשער נ״ב ויש לברר שובר היוצא מתחת ידי מלוה וכתוב מכתיבת יד לוה מה דינו על זה נסתפק ה״ר יהודה ברצלוני וכתב שיש לנו לומר כיון שכתב ידי הלוה הוא בודאי נתחברו יחד המלוה והלוה וי״ל שפרע הממון ושכח השובר בבית המלוה או י״ל דאדרבה כיון שכתב ידי לוה הוא ובודאי נתחברו יחד הלוה והמלוה אם איתא שפרע היה מוליך השובר בידו ע״כ ולדידן מסתברא לן דפסול דבהא נמי איכא למימר חששא דלעיל סבר דילמא מיתרמי ואתי בין השמשות וכו׳ וא״ל ללוה לכתביה ולנחיה בידא דמלוה דכי אתי ליתיב ליה ושקיל זוזי עכ״ל: (כה) {כה} ומה שכתב אא״כ השטר שהשובר כתוב עליו מונח בין שטרותיו הפרועים וכו׳ שם מתיב אהא דאמר רב ירמיה בר אבא מדתנן אם יש עמהם סמפונות יעשה מה שבסמפונות ופרש״י דה״פ המוצא בין שטרותיו שובר שנכתב על אחד משטרותיו יעשה מה שבסמפון והשובר בחזקת פרוע ומשני הב״ע בשנמצא בין שטרותיו קרועים ורבינו נראה שגורס פרועים במקום קרועים וכך היא גירסת הרמב״ם בפי״ו מהלכות מלוה אבל בפי״ח מהלכות גזילה כתב קרועים:
ומה שכתב הילכך סמכינן אשובר אפילו אין על השובר עדים כ״כ בעה״ת בשער נ״ג דאע״ג דתניא שובר שאין עליו עדים פסול ה״מ בשלא נמצא השטר בין הקרועים אבל נמצא בין הקרועים בודאי ההוא תברא דוקא היה וכ״כ הרמב״ם בפ׳ הנזכר:
ומה שכתב אבל לא נמצא עליו שובר אע״פ שנמצא בין שטרות קרועים לא גרע וגובי בו יורשיו זה לשון בעה״ת בשער נ״ג תנן מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מהן טיבו וכו׳ ודוקא אינו יודע מה טיבו הוא דאיתרע ליה אבל אם המלוה ברור לו שאינו פרוע אפילו נודע שבין שטרות קרועים מצאו לא הורע כחו דאמרינן איתרמויי אתרמי ליה וכן יורשו אם יודע מה טיבו ושאינו פרוע בודאי ה״ז גובה בשטר זה שלא הורע כחו אלא בשנמצא בין קרועים ובסמפון דכיון דאיכא תרתי לריעותא אע״ג דהמלוה או יורשו טוענין ידענו שאינו פרוע לא מהימנינן ליה דאיתרע שטרא מיד ומחזירו ללוה אבל מצאו בין קרועין בלא סמפון ויודע מה טיבו בין הוא בין יורשו גובה מהלוה בלא פיקפוק מיהו באינו יודע מה טיבו וליכא סמפון אלא שנמצא השטר בין שטרות קרועין אם המלוה קיים יחזירנו ללוה דאפי׳ לא יהיה בין קרועים כיון דאינו יודע מה טיבו צריך להחזירו ללוה ואם אין המלוה קיים והיורש מצא השטר בין שטרותיו קרועין וליכא סמפון ואינו יודע אם הוא פרוע י״א כיון דליכא סמפון והיורש לא פשע כשאינו יודע אם הוא פרוע נשבע שאינו יודע שהוא פרוע וגובה בו וי״א דכיון שנמצא בין קרועים איתרע שטרו ואינו גובה בו ויהא מונח עד שיבא אליהו. ומסתברא דכל שטרא דלא ידע מה טיבו או שנמצא בין קרועין ויש עמהן סמפון אע״ג דאית ביה נאמנות איתרע איהו והנאמנות שלו אינו מעלה ולא מוריד דנאמנות נמי איתרע ליה עכ״ל ורבינו שכתב וגובין בו יורשיו תפס לו כסברא ראשונה: (כו) {כו} ומה שכתב ואם עדים חתומים על השובר שנמצא ביד המלוה ישאלו לעדים וכו׳ כ״כ בעה״ת בשער נ״ג מדגרסינן בספ״ק דמציעא ת״ש סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו ואוקימנא יתקיים מחותמיו דשיילינא לסהדי אי פריע אי לא פריע ואם אין העדים יודעים או שאין מצויים בפנינו ה״ז אינו כלום הואיל ויוצא מתחת ידי המלוה או מתחת ידי יורשיו עכ״ל ודבר פשוט הוא דבשלא נמצא שטר בין שטרות קרועים עסקינן דאילו בנמצא בין שטרות קרועים דין אחר יש לו כמו שנתבאר:
ומה שכתב רבינו דשמא הפסיד שטרו והיה ירא כשיבא הלוה שלא יפרענו אם לא יתן לו שובר ולכן כתבו שיהא מזומן לידו כיוצא בטעם זה איתא בפ״ק דמציעא וכתבתיו בסמוך וכ״כ הרמב״ם בפ׳ הנזכר:
ומה שכתב ואם הוא מקויים אז ודאי הוא כשר שהמלוה אינו מקיימו וכו׳ בספ״ק דמציעא (כא.) אהא דרב ירמיה בר אבא ת״ש סמפון שיש עליו עדים כשר ותירצו מאי עדים עידי קיום ואסיקנא דה״נ מסתבר וכ״כ שם הרי״ף והרא״ש והרמב״ם בפרק הנזכר: (כז) {כז} ומה שכתב ואם השובר ביד שליש ואמר שהוא פרוע נאמן אפילו ראוהו ב״ד בידו ואפילו אין עליו עדים בספ״ק דמציעא תניא סמפון שאין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש כשר וכתב הרא״ש ולא מיבעיא אם לא ראוהו בידו דנאמן במגו דאי בעי יהביה ניהליה אלא אפי׳ ראוהו בידו דתו ליכא מגו כדאמרינן בסוף פרק זה בורר (סנהדרין לא: ע״ש בתוספות) כיון דאיתחזק בב״ד פירוש שראוהו בית דין בידה קודם שאמרה פרוע הוא דשוב אינה נאמנת ע״י מגו שהיה לה קודם לכן אפ״ה כשר דהא הימניה לשליש עכ״ל.
וכ״כ נ״י בשם הרשב״א והראב״ד ז״ל עיין במישרים נ״ו ח״ב:
ומה שכתב ואפילו אין עליו עדים ואפילו מת השליש השובר כשר כ״כ בעל התרומות בשער נ״ג אם יוצא מתחת ידי השליש השטר חוב והשובר אע״פ שאין עליו עדים ואע״פ שמת שליש ה״ז שטר פרוע וכדתניא בספ״ק דמציעא [סמפון] שאין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש כשר דהא הימניה מלוה לשליש וכיון דאי בעי מסר לשטרא ללוה או קורעו או שורפו כי אמר פרוע הוא נאמן עכ״ל ומשמע מדבריו דהא דאמר אפילו מת שליש דוקא בשאמר קודם שמת שהוא פרוע וקשה לי אם השליש אומר פרוע הוא למה לי שיהא שובר בידו ומדברי הרמב״ם בפי״ו מהל׳ מלוה נראה דאפילו לא אמר השליש כלום אלא שמת ונמצא שובר תחת ידו אע״פ שאין עליו עדים סומכין על השובר:
ומה שכתב ודוקא שהשטר בידו וכו׳ כן כתב בעל התרומות בשער נ״ג.
וכתב הראב״ד אבל אם לא מסר לו שטר חוב שלישות השובר אינו כלום דמי יימר דעבדיה שליש דילמא שקרא הוא ומיהו בשלישות השובר נמי הוי השליש מהימן אם עדים חתומין בו ומקויימת חתימתן דהא ודאי מידו דמלוה נפק ליה ליד שליש והילכך אף על גב דליתנו עידי פרעון שליש מהימן עכ״ל.
וקשה בעיני אם השטר יוצא מתחת ידו והוא אומר פרוע הוא אפילו אין שובר יוצא מתחת ידו נאמן:
ומה שכתב ואם יש עליו עדים אף על פי שאינם כאן וכו׳ אם הוא מקויים כשר הוא ע״פ מה שנתבאר לעיל בסמוך: (כח) {כח} ומה שכתב ואם אינו מקויים יתקיים בחותמיו ואז נאמן השליש לומר שהוא פרוע לשון זה קשה בעיני שאם נתקיים השובר בחותמיו מה צורך לנאמנותו של שליש ואיפשר דה״ק ואז כשאינו מקויים שייך נאמנות השליש אם לא נתקיים ועי״ל דיתקיים בחותמיו לא כתיבת הנפק קאמר אלא היינו לומר יתקיים מחותמיו כלומר שישאלו לעדים אם יודעים ששטר זה פרוע ויעשו על פיהם ואם אינם יודעים או שאינם לפנינו אז השליש נאמן:
ומה שכתב ואם השליש מת לא יחזיר לא ללוה ולא למלוה אפילו שהחייב מודה שהמלוה הפקידו בידו ועדיין לא נפרע החוב וכו׳ ז״ל ספר התרומות בשער נ״ב שליש שמת ונמצא ש״ח של אחרים בתיבתו ואין אנו יודעים מי הפקידו אצלו לא ינתן לא ללוה ולא למלוה ואפילו לוה מודה ואע״פ שהוא בקנין דדיינינן ליה כמצא ש״ח בשוק דחיישינן לפרעון ולקנוניא עד כאן לשונו:
ומה שכתב לפיכך אין גובין בש״ח שזה השובר יוצא עליו ואין קורעין אותו: (כט) {כט} שטר שנמצא בו שובר וכו׳ ברייתא בספ״ק דמציעא אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש או שיוצא לאחר חיתום שטרות כשר ומפרש טעמא בגמרא דאי לאו דפריע הוא לא הוה מרע לשטרא וכתב הרמב״ם בפי״ו מהלכות מלוה דאפילו שיוצא מתחת ידי המלוה כלומר אינו ביד שליש סומכין על השובר. וז״ל בעל התרומות בשער נ״ב כיון שכתוב ע״ג השטר או במקום אחר ששטר זה פרוע סומכין על מ״ש ונדון ע״פ וז״ל הרמב״ם בפרק הנזכר אם נמצא כתוב בגופו של שטר בין מלפניו בין מאחוריו או בקצתו זה פרוע או נפרע ממנו כך וכך עושים ע״פ הכתב ואע״פ שאין על הכתב עדים עכ״ל:
כתב ר״י בנ״ו ח״ד בשם המפרשים כי הוא הדין אם נמצא כתוב בפנקסו שטר יש לי על פלוני פרוע הוא וכתבו החידושין שאם כתבו ע״ג השטר ואין עליו עדים שאינו כלום וכן נראה מדברי רב אלפס עכ״ל וצ״ע: (ל) {ל} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל כלל ס״ח סי׳ ט״ו: (לא) {לא} האומר שטר בין שטרותי פרוע וכו׳ עד ולא הקטן משנה בסוף בתר׳ (קעג.): (לב) {לב} ומה שכתב האומר לחבירו שטר לך וכו׳ עד פרועין ג״ז שם מימרא דרבא:
וכתב מהר״ר דוד כהן בבית ב׳ סימן ו׳ בשם הרשב״א דטעמא משום דהואיל והמלוה מודה לו שפרע שטר אחד ידו על התחתונה אבל באומר שטר לך בידי מחול שמחלתיו לך אין לומר כן אלא הקטן מחול ויד הלוה על התחתונה שהקונה או המקבל מתנה ידו על התחתונה שהוא המוציא או המקבל שכל כך הוא האומר שטרי מחול לך או מכור לך הואיל והוא מוחזק בשטרא כאומר שדי מכורה לך דאמרינן התם (שם) שהקטנה מכורה שיד הקונה על התחתונה עכ״ל:
וכתב נ״י על מתני׳ דבסמוך לאו דוקא שאמר בפירוש א״י אלא כל שלא בירר להם איזהו כן הדין ונראה שכל שנמצא שובר בעדים על אחד מהם ברשות אחד מהלוים מגבינן השאר שהרי נתברר איזהו שהיה פרוע ולשובר אמנה לא חיישינן:
וכתב עוד בשם הרמ״ה מלוה שהוציא ש״ח וטענו עליו שהוא פרוע ומלוה אומר איני יודע אינו גובה בו אבל אם חזר ואמר עיינתי בחשבוני וזכור אני שאינו פרוע בברי חוזר וגובה בו דמשום דאמר מעיקרא א״י לא איפסיל שטרא לגמרי אלא שלא היה ראוי לגבותו בספר הריטב״א ז״ל עכ״ל:
וכתב עוד בשם הריטב״א גרסינן בתוס׳ האומר ק״ק דינרים ליוסף אין אומרים לזה היה אוהב אלא שניהם חולקים נ״ל דבנותן מתנה איירי אבל במודה שהוא חייב אין לאחד מהם כלום עד שיביא ראיה ויכולים היורשים לדחות לכל אחד עכ״ל:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

E/ע

הערותNotes

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון